החלטה בתיק ת"א 41315-06-11

ההליך, הבקשה

1.         עניינה של התביעה - תאונת דרכים מיום 8/3/06 (להלן: " התאונה"), שבגינה נגרמו לתובעת - לטענתה, נזקי גוף. התביעה הינה לפיצוי בגין אלה והיא הוגשה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים  התשל"ה-1975 (להלן: " החוק").

2.         התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, על כל המשתמע מכך.

3.         לפני עומדת להכרעה בקשת הנתבעת 2 (להלן: " המבקשת"/ " הנתבעת 2"), להתיר לה הבאת ראיות מטעמה לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי- נ"ע (להלן: " המל"ל"), ביחס לנכותה בתחום האורתופדי של התובעת (להלן: " המשיבה"), ולהורות על מינויו של מומחה מטעמו של בית המשפט. הוע"ר קבעה לתובע 35% נכות צמיחה בכתף ימין לפי תקנה 41 (4) (ד)  לתקנות המל"ל לקביעת נכות מעבודה. המל"ל קבע לתובעת גם נכות בשיעור של 10% בתחום הפסיכיאטרי, אך זו אינה נשוא הבקשה שלפניי.

המחלוקת וטענות הצדדים - בקליפת אגוז:

4 .          המבקשת טוענת כי ביום 19/3/08- בסמיכות זמנים (בפער של כ- 3 חודשים למעשה ממועד הבדיקה הגופנית בפועל של הוע"ר שהעמידה את נכותה הצמיתה של המשיבה במסגרת התביעה לנכות מעבודה ביום 20/6/08 על 35% נכות לצמיתות)- נבדקה המשיבה גם על ידי וע"ר אחרת מטעם המל"ל- במסגרת תביעה לנכות כללית שהגישה. רופא הוע"ר- נ"כ, (רופא אחר מרופא הוע"ר- נ"ע)- בדק אותה בקשר עם תלונותיה באותה כתף ימין, בגין אותה תאונת  דרכים נשוא התביעה, וקבע כי נכותה הצמיתה בכתף ימין הינה בשיעור של 20% בלבד, לפי תקנה 35 (1) (ג) לתקנות המל"ל לקביעת נכות מעבודה.

טוענת המבקשת כי הפער המשמעותי בין קביעותיו השונות של המוסד לביטוח לאומי בסמיכות זמנים כה רבה (כ- 3 ח') , כאשר הן הוע"ר בתביעה לנ"כ והן הוע"ר בתביעה לנ"ע דנו באותה פגיעה ממש- התאונה מיום 8/3/06 ,  מצדיק הבאת ראיות לסתור את קביעתה המחייבת על פי דין של הוע"ר שליד המל"ל במסגרת התביעה לנפגעי עבודה לצורך הליך התביעה שלפני.

 מנגד - תמצית טענות המשיבה הינה כי התובעת נבדקה ע"י שש וע"ר במסגרת נ"ע וכי לעומתן קיימת רק קביעה אחת שונה כאמור (ונמוכה יותר: 20% לצמיתות לעומת 35% לצמיתות) של וע"ר במסגרת נ"כ . עוד סבורה ב"כ המשיבה כי ההפרש בין שתי הקביעות של הוע"ר בנ"ע לעומת הוע"ר בנ"כ- הינו הפרש מבוטל.

דיון והכרעה

5.         בחנתי את הבקשה, את התגובה לה ואת התשובה לתגובה. על יסוד כל אשר הוצג ונטען -באתי לכלל מסקנה כי נתקיימו במקרה זה מהטעמים המיוחדים שיצדיקו התרת הבאת ראיות לסתור, ואנמק.

המסגרת הנורמטיבית

6.         סעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 קובע כהאי לישנא:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונה דרכים, לפני שמיעת הראיות תביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו".

ההגיון שמאחורי הוראה זו- הינו שבהוראה זו, שעניינה תביעות בגין ת.ד שהוכרו גם כת.ע- מופטר בית המשפט מהצורך לקיים הליך של בירור הנכות הרפואית. בכך- מתייעל ומתקצר הדיון.  בנוסף- מן המפורסמות הוא כי מומחים רפואיים שונים עשויים   להעריך את מצבו של אדם באופן שונה והגישה הינה שאין בכך כדי להצדיק את העברת זירת ההכרעה בין דיעותיהם המקצועיות השונות לאולם בית המשפט.

7.         על פרשנותו של סעיף 6 ב' סיפא עמד ביהמ"ש העליון במספר רב של פסקי דין, וחזר וקבע כי הבאת ראיות לסתור תעשה רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, כאשר מדובר בפגם מהותי, כגון תרמית ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי -דהיינו טעמים משפטיים ולמען עשיית צדק, או במקרים בהם קיימים טעמים עובדתיים כבדי משקל חדשים, כגון שינוי של ממש במצבו של התובע או נכות נוספת שהתגלתה לאחר הקביעה הקודמת. ראו למשל : רע"א 634/85 עודה נ' רותם, פ"ד לט(4)505 (1985); רע"א 721/85 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4)839 (1985); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4)230 (1991); רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח נ' סועאד (לא פורסם, 5.9.01); רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי (לא פורסם, 27.2.06). כך- נקבע למשל בין היתר, כי מקרים המצדיקים מתן היתר הם גם כאלה שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו\או שאינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 94\3233 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי חיים תקדין עליון  94 (3) 847). מכל מקום- המגמה הינה מגמת צמצום (ראו גם בר"ע 01\2029 קרנית ואח' נ' יוסף חוסה גולדברג.

נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.

בכל הנוגע לפערים בין קביעות של וע"ר שונות במל"ל, נקבע כי עצם קיומו של פער, אף אם מדובר בפער משמעותי, אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן היתר להבאת ראיות לסתור (ראו: רע"א 4195/02 סער ציון חברה לביטוח נ' ליפשיץ, פ"ד נו (5) 774 (2002)). כידוע- קביעת הועדה הרפואית במל"ל במסגרת נכות כללית, אינה מהווה קביעה על פי דין, כפי שנדרש בסעיף 6ב בחוק הפיצויים, והשיקולים המובאים בחשבון בוועדה זו שונים מאלה אותם שוקלת וועדת הנכות מעבודה. מדובר ברף זכאות אחר וכן בליקויי בריאות שונים (ע"א 8684/02 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מרזוק (לא פורסם, 5.12.02). לנוכח זאת קבעה הפסיקה במפורש כי לא בכל מקרה בו ימצא פער בין קביעות הוועדות השונות של המל"ל תותר הבאת ראיות לסתור (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה,  פ"ד מה(4) 77 (1991)).

ואולם- במקרים מסוימים עשוי פער בין קביעות וועדות שונות של המל"ל לשמש טעם מיוחד למתן רשות להבאת ראיות לסתור, שכן מדובר בשתי וועדות, שהן חלק מאותו גוף ויש לבחון כל מקרה לגופו (ראו בעניין ליפשיץ הנ"ל ובענין מרזוק הנ"ל, וכן- ברע"א 232/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' לישי (לא פורסם, 3.2.03) וכן ברע"א (מרכז) 1672-09-08 אלסיבוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 30/6/10) וכן בר"ע 129/89 הורביץ נ' ואסילה (לא פורסם,22.8.89), שם נקבע: "נראה לנו שהמערערים צודקים בטענתם שעצם קיומו של פער גדול בין קביעת דרגת הנכות ע"י ועדה רפואית רלבנטית לבין ראיותיהם הרפואיות אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור אותה קביעה. עוד נראה לנו שהמערערים גם צודקים בטענה שלא היה מקום לסמוך על ועדת הנכות הכללית במידה שזו קבעה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של המשיב: ר"ע 94/86 פד"י מ(1) 754 עם זאת, עשויה קביעתה של ועדת הנכות הכללית לשמש כראיה לסתור את קביעת הועדה לנפגעי עבודה. כך, למשל, אם אין טענה שארע דבר בין מועד קביעת הועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת ועדת הנכות הכללית, שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק, יוכל בית המשפט להסיק, בין ללא ראיות נוספות ובין בהתחשב בראיות נוספות, שיש לייחס את הנזק הנוסף, שבא לכלל ביטוי בקביעת דרגת הנכות, כולה או מקצתה, לתאונה נשוא התביעה. כבר מטעם זה היה מקום לקבל את החלטת ועדת הנכות כראיה לסתור את קביעת הועדה לנפגעי עבודה". ראו גם ב רע"א 466/92  עברי נ' צמח (לא פורסם,29.7.92).(הדגשות שלי,- ר.ש)

מן הכלל אל הפרט: